דנה יניב:
במלחמת לבנון השניה לקחה דנה יניב את שני ילדיה ועברה לגור אצל חברה. "אל תדאגי", אמר לה בעלה, טייס בקבע בחייל האויר,"אני במקום הכי בטוח שיש". אז היא לא דאגה. כמה ימים לאחר מכן, בעודה צופה בטלויזיה, ראתה פתאום כתובית שרצה על המסך ובישרה על פגיעת הספינה אח"י חנית. בעלה, כך ידעה, היה מעורב באירוע. "הרמתי טלפון לטייסת ואמרו לי שהם לא יודעים כלום ושאין קשר עם הספינה. אני ממשיכה לצפות בטלויזיה ולבדוק באינטרנט, וכבר מדווחים על פצועים ועל שני טייסים הרוגים, ובטייסת לא אומרים כלום". את דקות החרדה שנדמו כשעות ארוכות, עד לצלצול הגואל שהודיע לה שבעלה בסדר, וגם את הבשורה המרה ששני טייסים אחרים מהטייסת שלו נהרגו, היא לא מצליחה לשכוח.
הפחד והחרדה, שבאותם רגעים התעצמו לממדים מפלצתיים, מלווים את דנה יניב כל יום, כל שעה, כבר אחת עשרה שנים- רק בממדים מוקטנים." אני לא מאלה שחוששות כל הזמן" היא מרגיעה, "אבל גם אני לא אעצום את העיניים בלילה לפני שאני שומעת שבעלי נחת ושהכל בסדר. הפחד הזה מלווה אותנו, נשות אנשי הקבע, כל הזמן. אבל למדנו לחיות עם זה".
יניב מצאה דרך להתמודד עם החרדה שמלווה אותה מיום ליום, ואף לתת סיוע לאלה שמתמודדות גם הן עם תחושות דומות. בבסיס פלמחים שבו היא מתגוררת כבר יש מי שמכנים אותה "הקואוצ'רית של נשות הטייסים". היא כמובן מתנגדת להגדרה, מסבירה שאותן התמודדויות משותפות לכל אנשי הקבע, לא משנה מה תפקידם – טייס, לוחם או שליש.
אוכלוסיית הלקוחות שלה מתהדרת בשני מאפיינים מובהקים : כולן נשים וכולן נשואות לאנשי קבע. "מכיוון שאני משם, אני יכולה לתרום יותר ממאמנים אחרים, ולו משום שאני מדברת את אותה השפה", היא מבהירה, "גיליתי גם שלנשים קל יותר להיפתח אליי כשהן יודעות שאני 'משלהן'. הן יכולות לדלג על הקטע של להסביר עם מה הן צריכות להתמודד".
יניב מכירה את בעלה מגיל 12. מגיל 16 הם זוג לכל דבר." בעצם מאז שהוא התגייס אני הולכת אחריו לכל מקום", היא מחייכת, "אני איתו לא מתוך הכרח אלה מבחירה, אבל זו לא דרך קלה".
כבר שנים שהם נודדים ברחבי הארץ, מצפון לדרום ובחזרה. בשנתיים שחיו בתל אביב סיימה יניב את התאור הראשון בתקשורת וניהול. בינתיים נולדו להם שלושה ילדים, כל אחד באיזור גאוגרפי אחר.
" כל השנים עבדתי אבל בעבודות 'לרוחב'", היא מסבירה, "לא טיפסתי, לא התקדמתי בשם מקום ולא התמקצעתי בשום דבר. הייתי מגיעה למקום עבודה נחמד שעניין אותי מתוך ידיעה שעוד שנתיים אני עוזבת. גם לא התאמצתי יותר מדי – לא ידעתי מה אני רוצה. אמרתי לעצמי, למה להתאמץ אם במילא אני בהריון, ואחר כך אלד ואז בטח אעבור למקום אחר. אז לא עשיתי עם עצמי שום דבר והרגשתי לא מסופקת, לא ממומשת, המון תסכול ותחושה של פחיתות ערך. כשבעלך הוא איש קבע הזרקור בבית מופנה אליו - הוא זה שמשרת את המדינה ועושה דברים בעלי ערך גבוה בחברה שלנו".
את התסכול הסתירה יניב תחת מסיכת "הכל בסדר" כבדה. "אף אחד לא יכול היה לדעת שמשהו חסר אצלי ושאני חווה תחושות תסכול. כלפי חוץ תפקדתי כאמא וכאשה מושלמת".
אבל אז גילתה יניב במקרה את האימון האישי. "בת דודה שלי התחילה ללמוד וסיפרה לי מה היא עושה, ופתאום הבנתי שזה משהו שגם אני יכולה לעשות. מאותו רגע כל התשוקה הזו חזרה - פתאום הכל הסתדר כמו פאזל והרגשתי שמצאתי את המקום שלי ושאני כבר לא תלושה. אני יכולה לתרום ולהיות בעלת ערך – קודם כל לעצמי".
לאחר לימודים ארוכים במכון אדלר ולימודים נוספים בטכניקת N.L.P המשלבת דמיון מודרך החלה יניב לאמן ולהתאמן. הראשונות, כמובן, היו חברות מהשיכון. לאט לאט, בלי להרגיש, עברה השמועה מפה לאוזן, ונשות טייסים ואנשי קבע מכל הבסיסים בארץ הגיעו לקבל אימון מהקואוצ'רית החדשה שלא צריך להסביר לה כמה קשה להיות אשתו - של.
יש סיכון מסויים בזה שאת רואה את הדברים מנקודת המבט האישית שלך וההתמודדויות שלך?
"חשוב להבהיר שאני באה כלוח חלק ורק מקשיבה. אני לא מכניסה שום תחושות, אמונות או חוויות שלי, אבל אין ספק שזה שאני משם נותן מעטפת יותר תומכת ומאפשרת"
זוג אופניים מוטל על הדשא שבין הבתים, מרחוק אפשר לראות נדנדה תלויה על עץ וערסל אדום. ממבט ראשון ניתן להתרשם כי מדובר בקיבוץ שליו וירוק במיוחד. אך מבט שני בשיכון הקבע של אנשי חיל האויר בבסיס פלמחים מגלה שלכל בית מוצמד מספר שלא מפסיק להזכיר, למי ששכח במקרה : you're in the army now
ליד הבית הפינתי עומדת משאית, וסבלים מעמיסים עליה את רהיטי הדיירים. בית נוסף עומד ריק. "כל שנה מתחלפים אנשים", יניב מסבירה, "אני לדוגמא עברתי כל שנתיים. כל קיץ הוא קיץ של מעברים ופרידות וגם של קבלה של חדשים - זה קשה וזה יוצר אוירה טעונה. חברה טובה שלי עזבה לפני שבוע. התרגלנו להיות הכי קרובות כי הגברים אינם, ועכשיו משפצים ומישהו אחר ייכנס במקומה. הכל ארעי וחסר יציבות. לפעמים את יוצרת חברויות חדשות בידיעה ברורה שמתישהו תאלצי להיפרד. נכון, אם החברות באמת חזקה ואמיתית היא תימשך, אך לא באותו אופן של להתראות כל אחר הצהריים. מילא אני,אני מבוגרת, אבל יש לי שלושה ילדים כשהבת הגדולה שלי עולה לכיתה ג', וזה דבר שהם צריכים להתמודד איתו, וגם אנחנו כאמהות שצריכות להסביר להם. ילד נולד לבית, המקום שלו, גן השעשועים שלו. ופתאום – סוויץ'! החל מבית, מכולת, דרך הנסיעה לחוג הקרוב והשכנים.
ויש תמיכה?
"ההתמודדות היא לבד. הייתי בחצרים בדרום ואחרי זה ברמת דוד בצפון, והמשפחה שלי בכלל מאיזור ים המלח ואחותי באילת. זה מתחיל בזה ונמשך בזה שהגברים לא בבית. לא רק שהם לא נוכחים למעט לילות וסופי שבוע, את גם לא יודעת מתי הם יבואו לישון, האם הם יגיעו לארוחת ערב. זו אוירה של חוסר ודאות תמידי, ויש נשים שזה לוקח אותן למקום לא טוב - מעלה פחדים, חרדות וקושי להתמודד עם המציאות. יש נשים שמתכנסות בעצמן,עוסקות בלשמור על הקיים וחוששות להגשים את עצמן. זה יכול להביא להתקפי חרדה ולבעיות בזוגיות".
אחד הגורמים לחרדה נעוץ בפחד שיקרה משהו לבעל."יש נשים שלא מסוגלות לתפקד כשהבעל נמצא ארבעה ימים בפעולה בצפון. את ממשיכה,אבל את עצבנית וחסרת סבלנות והלילות לא פשוטים. יש נשים שגרות לבד ונשארות לבד שבועות שלמים. ופתאום שומעים משהו או רואים דיווח באינטרנט ומתחילה לרוץ שמועה.בתקופה של מלחמה זה הכל פי אלף".
ומה לגבי ההתמודדות כ"נשים של"?
"עצם העובדה שהגבר הוא זה שנותן את כל כולו למדינה,די מאלץ אותנו לשאת בנטל המשפחה.אנחנו בוחרות בזה,אבל לפעמים בתוך החלום אנחנו שוכחות שיש לנו גם חלומות ויכולות,שוכחות מי אנחנו באמת בתוך המציאות הזו".
יניב מנסה להזכיר להן את החלומות האלה."כשמישהי מגיעה אלי לאימון, אני בודקת מי היא באמת ואם יש דבר שפוגם ומפריע לה לאיכות חייה. לפעמים היא בעצמה לא יודעת.הייתה מישהי שלא נהגה שנתיים מתוך חרדה,או מישהי שרצתה לצאת לעבוד ולא רק לטפל בילדים ובבית".
היא מודה שנתקלה בהתנגדויות מצד גברים שלא ראו בעין יפה את הנשים שלהן שהלכו לאימון אישי ופתאום החליטו לצאת לעבוד,ללכת ללמוד או סתם לשפץ את הבית."לא היו תהליכים שהבעל התנגד תמידית,אבל תמיד יש התנגדויות קטנות.קשה לקבל שינויים,אז צריך לעשות אותם בחכמה.היום אני כבר מקבלת מדי פעם הערות:'תעבדי איתה גם על העישון' אבל בדרך כלל אני משתדלת ליצור נתק".
זה לא בעייתי לאמן במקום שבו כולם מכירים את כולם?
"כן, ולכן אני משתדלת לאמן נשים של אנשי קבע שלאו דווקא גרות פה אלא בבסיסים אחרים או בערים אחרות. אני חייבת לעשות את ההפרדה הזאת,וגם כאן אני עושה נתק בין המאמנת לחברה. אני מבינה שיש גברים שזה מפריע להם, בעיקר מכיוון שכאילו 'הסוד שלהם נחשף', ויש עוד מישהו שמכיר את הפרטים האינטימיים שלהם".
"זה לא שאני נגד הצבא",היא מתעקשת להדגיש, "יש לי תנאים מצויינים כאן בשיכון. אבל כן,אני גרה בבסיס צבאי, נכנסת עם אישור כניסה. כל מי שרוצה לבוא לבקש אותי, אני צריכה להתקשר לאשר לו בש"ג. אלה לא חיים רגילים. אני שומעת כל היום מטוסים והזנקות. הבעל שלי יכול לשחק עם הילד בגן השעשועים,לשמוע הזנקה ולהתחיל לרוץ. הבית שלי הוא לא הבית שלי – כל הרהיטים שלי הם מאיקיאה, אני לא יכולה להשקיע בכלל כי תכף עוברים למקום אחר. זה לחיות על ארגזים. אני חיה באוירה צבאית בעולם גברי, ובתוך זה אני צריכה למצוא את עצמי כאישה וכבן אדם עצמאי, וזה בכלל לא קל".
